"הבת שלי גאיה עברה קצת על התכשיטים של סבתא, ואז היא רצה בהיסטריה מוחלטת ומביאה לי שרשרת והופכת אותה והיא רואה שרשום שבעה באוקטובר - 'למה כתוב פה שבעה באוקטובר?', היא נלחצה", מספרת עמית סימן טוב-והבה. "אז אמרתי לה 'את רואה שכתוב איי לאב יו', זה מסבא פרדי לסבתא קרול, זו לא שבעה באוקטובר שאת מכירה".
בשבעה באוקטובר של 1980 הם עמדו על הדשא בבריכה של קיבוץ ניר עוז. פרדי שלף את הטבעת, קרול אמרה במבטא אמריקני "איי דו". אף אחד לא חשב שהתאריך הזה יופיע גם על המצבה המשפחתית.
הסיפור הזה מתחיל בשנות ה-70, כשקרול עולה לישראל עם בעלה הראשון ובתם רנה ומתיישבת בניר עוז. אחרי כמה שנים הם נפרדים, וקרול מכירה את פרדי, שהגיע לקיבוץ בגרעין נח"ל. הם מתחתנים ונולדים להם שלושה ילדים. קורן הגדולה, עמית ויונתן, שכולם קוראים לו ג'וני.
"טוב לב נדיר עד כאב"
"ג'וני היה התינוק של כולנו", מספרת עמית, "כל הזמן אמרנו שיש לו ארבע אימהות". ואחותה הגדולה קורן (קוקו) סימן טוב-חזות מוסיפה: "אני הבכורה, זאת שפותרת את הבעיות, עמיתי הייתה האנרגיה בבית, וג'וני - איזה מין שילוב מושלם כזה בין גבריות בלתי מעורערת לבין רגישות וטוב לב שהוא נדיר עד כאב".
"היינו ילדים ממש של קיבוץ של פעם, הולכים לשדות ואוספים בוטנים וזה ההיי-לייט של השבוע מכל הבחינות", נזכרת עמית. "זה היה קיבוץ מאוד עני, אבל תמיד חשבנו שאנחנו ברי מזל ואיזה כיף לנו שאנחנו חיים כמו שאנחנו חיים".
בשנת 1998 החיים היפים של משפחת סימן טוב משתנים בפתאומיות, כשאבא פרדי מת מדום לב. "קורן הייתה בת 17, אני בת 15 וג'וני בן 12, זה כאילו מאוד גרם לנו להוקיר את מה שיש לנו ולרצות להיות קרובים-קרובים ולדאוג אחד לשני", נזכרת עמית, וקורן מוסיפה: "מגיל מאוד צעיר הבנו שהאחים שלך בסוף זה מה שיישאר איתך כל החיים".
בתוך שש שנים במשפחת סימנטוב רקדו בשלוש חתונות. קורן התחתנה עם גילי, עמית עם ישי, וג'וני התחתן עם תמר קדם. הוא עבד בחקלאות, היא עסקה בפעילות ציבורית ואומנותית, והתמודדה גם לראשות המועצה. "ג'וני ותמר הם אהבה מיוחדת. הם היו הורים מדהימים", מספרת עמית. "היא מאוד מלאה באמביציה כזאת ותמיד רוצה לשנות דברים ולעשות את העולם יותר טוב. תמיד היא אמרה ש-24 שעות ביממה זה לא מספיק והוא היה שטותניק ושמח ורגיש".
הערב האחרון היחד: "הייתה נחת"
בתוך שנים בודדות מתרחב השבט, הבתים הומים מתינוקות. "אימא (קרול) הייתה סבתא אווזה עם 11 נכדים, מסתובבת בקיבוץ כמו מלכה", אומרת עמית, וקורן מדגישה: "כשאתה תבוא לדשא, אתה לא תדע מי הילדים של מי".
בסיור בקיבוץ הן מסמנות על מיקום הבתים, שקרובים אחד לשני, ומדגימות את השריקה: "אם מישהו מחזיר לך, אז הוא אומר 'ברוך הבא, בוא למרפסת'. היינו צוחקים כשאנחנו משפחה של תוכים, כי אתה יוצא למרפסת ואתה שורק, ואם שורקים לך חזרה אז לשם אתה הולך".
יש טלפונים, יש ציוד.
"לא צריך, אנחנו פה קרוב".
לג'וני היה מנהג קבוע: הוא היה עובר עם האופניים בין הבתים של האחיות שלו ושואל שאלה פשוטה - "אחות, מה קורה? מה יש לאכול?".
"עשינו ארוחת חג ענקית על הדשא, כולנו ביחד, והייתה שם איזו נחת", מספרת קורן על הערב האחרון ביחד, 6.10. "(בבוקר) אנחנו מתכתבים בינינו איפה אימא ומבינים שהיא בלי הטלפון. ג'וני שולח איזו תמונה מצחיקה כזה שלו מהממ"ד, כאילו הוא מנסה להצחיק את הילדים ואותנו. בתשע ורבע קיבלנו את ההודעה האחרונה מג'וני, הוא היה מאוד אינפורמטיבי כזה: תישארו בממ"ד, תהיו בשקט".
האחים נמצאים במרחק של 30 מטר אחד מהשני, ואימא קרול בביתה בצד השני של הקיבוץ.
"ירו בנו, אני פצועה אנוש"
קורן: "בתשע וחצי נכנסים מחבלים אלינו לבית. אני זוכרת שאני עומדת עם הכלבה ביד ועם הילדים ככה (לידי), וגילי עומד פה ומחזיק את הדלת".
עמית: "אנחנו היינו בממ"ד, כל השישה - ארבעה ילדים ואני וישי".
קורן: "ברבע לעשר אנחנו מקבלים הודעה מתמרי - 'ירו בנו, אני פצועה אנוש'".
עמית: "אתה יודע שחמישים מטר ממך שוחטים את המשפחה שלך ואין לך מה לעשות. זה הדבר הכי קשה שיש בעולם".
קורן: "היה לי ברור שאם הדלת נפתחת, אנחנו מתים. רק רציתי שהילדים שלי לא יראו את זה קורה. זה נורא, אבל איך הם מתים לפניך כדי שהם לא יראו את זה?"
"חיילים אמרו לי: 'פינו אותם'"
השעה 11 בבוקר. ג'וני ותמר כבר לא עונים להודעות למעלה משעה וחצי, גם אימא קרול. הבית של קורן הופך למפקדה של המחבלים, ובבית של עמית הם יורים עכשיו על הממ"ד, ואז מציתים אש.
עמית: "הדלת הייתה אלף מעלות, אי אפשר היה לעמוד לידה. זה באמת הרגיש כמו הסוף".
קורן: "עמית נפרדת ממני בעצם - 'הם נכנסים, קוקו, אני אוהבת אותך'".
רק בשעה אחת וחצי בצוהריים ייכנסו כוחות צה"ל לקיבוץ. כשיגיעו לבית של עמית הוא יהיה שרוף לגמרי למעט הממ"ד, וחורבן גם בבית של קוקו.
קורן: "בארבע ועשרים בערך באים להוציא אותנו ועמד איזה חייל בכניסה לבית ואני אומרת לו 'מה עם ג'וני? מה עם ג'וני? לכו לג'וני'. הוא אומר לי 'מי זה ג'וני?' אני אומרת לו 'זה אח שלי'. אז הוא אומר לי 'איפה הוא גר?' אני מצביעה לו על הבית, ואני רואה שהבית... כל מה שראיתי זה חלון שחור ולהבות, והוא (החייל) אומר לי 'המצב שם מאוד קשה'".
עמית: "אני זוכרת שהתחלתי ללכת לכיוון הבית וחיילים עוצרים אותי ואומרים לי 'פינו אותם'".
"היינו שם, הם מתים כולם"
החיילים מובילים את האחיות סימן טוב עם בני הזוג ושמונת הילדים שלהם לחמ"ל. הכול מסביב בוער, את השמיים מכסה ענן כתום. קורן, שהיא אחות במקצועה, מתחילה לטפל באנשי הקיבוץ שמתפנים גם הם לשם - ושמה לב מי חסר ואילו משפחות הגיעו רק בהרכב חלקי.
ואת לא רואה שם לא את ג'וני, לא את תמר, לא את הילדים ולא את אימא?
קורן: "לא, אבל אני עוד מחכה שהם יגיעו".
עמית: "שאלתי את החיילים שעמדו שם, למה מביאים לי פה פצועים? למה לא מפנים אותם? אז הוא אמר לי 'עוד לא היה פה אמבולנס אחד בניר עוז. ואז הבנתי שלא פינו את אח שלי לשום מקום".
עמית מבקשת מבעלה ישי ללכת לבדוק מה עם אימא קרול, שלא ענתה מהבוקר לטלפון. "הוא הלך, הוא חזר, הוא הסתכל עליי, הוא עושה לי כזה 'לא' עם הראש. אמרתי לו 'מה, היא כאילו בעזה?' אז הוא אומר לי לא ודמעה יורדת לו. אמרתי 'לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו'".
וכשהלילה יורד, היא מבקשת מחבר שיילך לבית של ג'וני ותמר. "הוא אמר לנו 'היינו שם, הם מתים, תמרי וג'וני נראים פצועים מירי, הילדים לא, הם מתים כולם'. אני זוכרת שאני מחבקת את קוקו חיבוק כזה חזק-חזק-חזק, הרגשתי שזה כאילו - אלוהים, מה קרה לנו?"
"הם ירו ופגעו בג'וני ובתמר"
רק אחרי חודשים ארוכים, האחיות מסוגלות להתחיל להתמודד עם השאלה הכי כואבת: מה בדיוק קרה בבית של ג'וני ותמר באותן שעות שחורות?
קורן: "אנחנו מבינות שג'וני ותמרי עמדו על הדלת והחזיקו את הידית, בדיוק כמו שאנחנו עשינו".
עמית: "הם ירו בדלת, 26 כדורים. הם פגעו בירי הזה גם בג'וני וגם בתמר".
קורן: "הם מתו יחסית מהר, אני מקווה".
עמית: "ואז המחבלים שפכו מלא חומר בעירה והציתו את הבית".
קורן: "והילדים נחנקו ומתו מהחנק במיטות שלהם, בממ"ד".
עמית: "זוקו הכלב נשאר חי. אני מדמיינת את הרגע שהם... (בוכה)"
מתי הגיעו לפה כוחות הצלה?
קורן: "לנו אמרו שב-14:50. אולי אפשר היה להציל אותם, את הילדים, לפחות, אם היו מגיעים יותר מוקדם".
"הרגשתי שזו שבעה שלא נגמרת"
"רק כשעלינו על האוטובוס בדרך לאילת אחד הילדים שאל אותי 'אימא, אבל מה עם סבתא וג'וני ותמרי והילדים?'. פשוט שתקתי, לא הצלחתי לענות", משחזרת קורן. "כי זה היה הרגע שהבנתי שאני לא יכולה לענות על זה, שאני ממשיכה, והם לא. אחרי ההלוויה אני מרגישה שזו שבעה שלא נגמרת ואני מבינה שהסיפור שלי נגמר - אין לי למי לחכות, אין לי תקווה, והדרך היחידה שלי לשמור על המשפחה שלי זה ללכת. לא נסעתי (לארצות הברית) עם תוכנית, נסעתי לברוח".
עמית: "הבנתי בכל תא בגוף שלי שזה מה שהיא צריכה לעשות, וראיתי אותה כאילו היא לא אחלה, חיוורת כזאת, אבל אני זוכרת שגם הייתי בשוק מזה - מה, איך את הולכת עכשיו?"
כמה קשה להיפרד מעמית?
קורן: "הכי קשה. הכי קשה. לילדים שלי לקח חודש להפסיק לשאול אותי אם יש אזעקות לאן בורחים, בארצות הברית. בכל בית שנכנסנו אליו והתארחנו בו - 'אימא, איך יכול להיות שהבתים פה כל כך גדולים ואין ממ"ד?".
אחרי חודש, עמית מגיעה לכמה שבועות בארה״ב ואז חוזרת לארץ. קוקו מחליטה להישאר. הם שוכרים בית, קונים רכב, רושמים את הילדים למסגרות - ודווקא אז מתחילים ההרהורים. "ככל שהתקרבנו יותר להתמקמות הזאת, ככה גם הרגשתי שאני מתקרבת לתובנה שאני צריכה לחזור לארץ", מסבירה קורן. "אני צריכה לחזור בשביל להתמודד, בשביל להחזיר לעצמי ולילדים שלי ולגילי את הדבר היחיד שאני יכולה להחזיר להם, שזה עמיתי והמשפחה של עמיתי והחברים שלנו. הרגשתי שאני לוקחת מעצמי ומהם את הדבר היחיד שאני לא חייבת לקחת, הדבר היחיד שנשאר".
מה את רואה בעיניים של עמית כשאת חוזרת?
קורן: "אני רואה 'כמה טוב שבאת הביתה' כזה. אני גם הרגשתי שלילדים שלי נפתחו הכתפיים - חזרה גאוות 'סימן טוב' כזה, משהו נהיה עוד פעם שלם".
עמית: "לא משנה כמה אתה יושב עם אנשים מניר עוז ומדבר, אף אחד לא יבין אף פעם יותר טוב ממנה מה שאני מרגישה".
המכתב שנמצא בממ"ד של הסבתא
שנה אחר כך הן חוזרות לניר עוז יחד עם אחותן רנה, בתה של אימא קרול מהנישואים הראשונים. "מעניין עד מתי ניר עוז יהיה הבית", אומרת עמית בנסיעה, "אני לא מאמינה שמתקנים פה את הכביש", וקורן עונה לה: "שנים מבקשים שיתקנו פה את הכביש, היית צריכה שכל המשפחה שלך תירצח בשביל שיתקנו פה את הכביש".
הבית של קרול נשאר בדיוק כמו שהיה: המחבלים נכנסו פנימה, ירו בה ובכלב צ'רלי, ועזבו. מאז הזמן, כמו בתמונות, קפא מלכת. על אותה שמיכה שעליה גדלו הילדים הן עכשיו יושבות וממיינות את הזיכרונות. "זה הבית של ראשת השבט - כל המיליון ילדים ואמבטיות אחרי ארוחת ערב וצהלה ו-11 קטנטנים רצים כאן", מספרת רנה.
בתוך הממ"ד הם מצאו מחברת, ועליה שורות בכתב יד: "תוך כמה שעות כאוס, תוך כמה שעות אלימות, כל אחד לעצמו, תישארו יחד".
בנובמבר המשפחה מתכנסת לחגוג בת מצווה לגאיה, הבת הבכורה של עמית. בדרך כלל היו עושים את זה על הדשא של קרול או במרפסת בניר עוז. ובמציאות החיים החדשה שלהם, אפילו לכתוב ברכה, זה משהו שנהיה טעון ומורכב. "בשנה האחרונה כל מה שאני כותבת זה לאזכרות, הלוויות, הספדים", משתפת קורן. "נכפה עלינו מסע מה זה מחורבן בעולם הזה. אני לא יודעת מי משחק בקלפים אבל זה חתיכת חרא של מסע, ואני הכי שמחה בעולם שהיא (עמית) השותפה שלי למסע הזה". כשמוקרנות תמונות המשפחה במצגת בבת המצווה, אף עין לא נשארת יבשה.
"בכל זאת, זה כבר לא אותו דבר. אני לא מבין איך היא חיה, באמת. איך היא מצליחה לחיות", אומר גילי חזות, בעלה של קורן. "אם הייתי במצב שלה... אני לא יודע, אני לא יודע מאיפה יש לה כוחות". וישי, בעלה של עמית, משתף: "אני איתה מכיתה י', שתי שורות מאחוריי בכיתה. עמית היא לוחמת, היא אוספת את עצמה. הרבה פעמים אתה מרגיש שהיא חיה כי צריך לחיות, כי יש לנו ילדים. מבפנים אני פשוט מרגיש אותה, אני רואה שהיא מרוסקת, שהיא כל כך עצובה".
עמית: "הבועה שלנו הייתה כל כך יפה ומושלמת מדי שמישהו היה צריך לפוצץ אותה".
קורן: "זה לא שיעור שהייתי צריכה ללמוד. למדתי אותו לפני כן. כל אחד יש לו את התיק שלו שהוא סוחב - למדתי להעביר אותו לגב שלי ולא מול הפרצוף שלי, ואני סוחבת אותו וחיה איתו בשלום. הוא לא מסתיר לי את השמחה, הוא לא מסתיר לי כלום. הוא מאחוריי. עכשיו הוא פה (מול הפנים)".
"נתניהו? שיתבייש, אין מה להגיד לו"
עמית וקוקו החליטו שגם ההנצחה של ג'וני, תמר והילדים תהיה אחרת: בירה בשם "ג'ון ביר", בגלל שאחיהן ניהל את הגד"ש (גידולי שדה) והיה "מאוד מזוהה עם הטרקטור של ג'ון דיר". על העטיפה יש שבע ציפורים, לציין את תמר, ג'וני, שלושת הילדים וההורים שלהם. בהשקה עמית הקריאה: "ג'וני, קוקו ואני החלטנו שזה לא יהיה עצוב היום כי אתה לא היית רוצה בזה. נחייך איתכם, נשתה איתכם ולכבודכם, נשתה לאלו שאנחנו חייבים שיחזרו אלינו כבר ונשתה לאלו שלעולם לא ישובו. לחיים".
מול הבית של תמר וג'וני צולם אחד הרגעים שנחרטו בזיכרון הלאומי: הרגע שבו ראומה קדם, אימא של תמר, נעמדה מול שר הביטחון לשעבר יואב גלנט בינואר 2024 והטיחה בו הכול. "אני הייתי פה איתם", נזכרת עמית, שלא ניגשה לדבר עם גלנט. "הוא לא עניין אותי בשום צורה. זה היה שלה, הרגשתי שזה שלה. דווקא הרגשתי שהייתה בו איזושהי יראת כבוד".
נתניהו לא היה פה.
קורן: "והוא גם לא הרים טלפון אפילו לנחם. לא רק שהוא לא היה פה..."
עמית: "הוא גם לא דאג לשלוח מישהו מטעמו שיבוא".
קורן: "לא מישהו מטעמו, לא 'משתתף בצערכם'. אנחנו כלום בשבילו. לא מעניינות".
ואם הוא היה נעמד פה כמו גלנט, מה הייתן אומרת לו?
עמית: "הייתי הולכת".
קורן: "אני גם. הולכת".
עמית: "הוא צריך להתבייש וזהו. אין לי מה להגיד לו".
"לא זכאיות לפיצוי, זה מעליב"
"המדינה לא יודעת מה לעשות עם מצב כזה", אומרת קורן ומתייחסת לעובדה ששלושה דורות מאותה המשפחה נרצחו באותה פעילות איבה. "כדי לקבל קצבאות או איזשהו סל שהוא גדול יותר, אתה צריך להיות או הורה שכול או בן זוג או להתייתם משני הורים, ולכן אנחנו כאילו לא זכאיות - אז אף אחד לא מקבל פיצוי על זה שהוא מת, או על הילדים שלו. זה בעיקר נורא מעליב אותי - לא חסר לי כלום, כן, אבל זה מין אקט כזה של 'עשינו, טעינו, אנחנו איתכם לכל החיים'".
בבית העלמין של הקיבוץ הקטן על גבול עזה קבורים זוג הורים, לידם חלקת קבר משפחתית. מתחת לשמות נחרט גם התאריך 7.10.2023, מצבה להפקרה. אין סוף אופטימי לסיפור של משפחת סימן טוב: עמית וקוקו נותרו לבדן, לומדות ללכת מחדש בעולם שהן לא מכירות. נאחזות, רק אחת בשנייה.
תחזרו לניר עוז?
עמית: "לא, אני לא אחזור לגור שם".
קורן: "לא. לצערי הרב, בכאב גדול, אני אומרת את זה. אתה יוצא מהבית והשדות האלה הם שלי ושל ג'וני. השקיעות האלה הן של החיים של פעם. זה כואב".
עמית: "אי אפשר לחזור לאותו מקום ולהמשיך להגיד לעצמי שהכול יהיה בסדר. זה כאילו להיות לא מחוברת למציאות ברמות קשות".
כבר אי אפשר לשקר את עצמך יותר?
עמית: "אי אפשר".
תגובות