התצהיר של רונן בר הוא עדות חריגה ונדירה לשחיקה החמורה של הדמוקרטיה הישראלית. התצהיר הגלוי שהגיש ראש השב"כ, המחזיק 8 עמודים, הוא מסמך אמיץ ומצמרר, הפותח בפני הציבור בישראל תיבת פנדורה ובתוכה שורה של הנחיות המתאימות למשטרים אפלים, ומעלות אף חשש לפלילים.

ביניהן, לחצים פסולים שהופעלו על ראש השב"כ מצד ראש הממשלה – ובהם דרישות לעקוב אחר פעילי מחאה, ניסיון לערב את השב"כ כיד להשפיע על משפטו הפלילי של ראש הממשלה, הוראות לפעול ללא תיעוד וההנחיה החמורה ביותר: לציית לראש הממשלה במקרה של משבר חוקתי – גם אם פסיקת בג"ץ קובעת אחרת. מציאות בלתי נתפסת ובה חמישים גוונים של שחור.

התצהיר הגלוי הוא רק חלקי, ועיקרי הדברים לרבות המסמכים הנדרשים, הוגשו לבג"ץ במסמך ארוך ומפורט הרבה יותר, כתצהיר חסוי. נזכיר כי התצהיר הוא בעצם עדות בכתב של מוסר התצהיר, ותצהיר שקרי כמוהו כעדות שקר, עבירה פלילית שעונשה 7 שנות מאסר.

בר פתח במערכה הגנתית למען השב"כ

הדיון בבג"ץ בתחילת החודש סביב הדחתו של רונן בר, עסק כמעט כולו בפגמים הטכניים של הליך ההדחה: בלי תשתית עובדתית מסודרת, בלי שימוע, בלי ועדה, בלי שבוחנים את ניגוד עניינים, כשהחלטה מתקבלת תוך התעלמות מהליכים תקינים. התצהיר עצמו אינו עוסק כלל בהיבטים ה"פרוצדורליים" אלה. הוא כולו מכוון לבסס טענה של שיקולים זרים: ממה בדיוק נובע "חוסר האמון" כביכול, טענה שעמדה בבסיס ההדחה.

כפי שכותב בר, המסמך נכתב "למרות המחיר הכבד שהארגון ואני משלמים, כדי להבטיח את עצמאותו של הארגון ושל מחליפי, כמו גם את יכולתו לסרב למלא הנחיות פסולות...". למרות תוכנו המטלטל – הנוסח מאופק והלשון ממלכתית. מטרת העל של המסמך היא הגנתית. מלחמה על הבית. שמירה והגנה על אחד המוסדות החשובים ביותר במדינת ישראל. בכך מתכתב המסמך עם עמדת היוע"משית בתיק זה. הסיפור אינו הדחתו של בר, שממילא יסיים את כהונתו בקרוב, כפי שכתב בעצמו בתצהיר. הסיפור כאן רחב הרבה יותר. כדברי היועמ"שית: "יש לפרשה הזו השלכות שליליות דרמטיות ביחס לפעולתו המקצועית והממלכתית של שירות הביטחון הכללי ותפקוד ראשי השירות, בהווה ובעתיד". עכשיו אנחנו מבינים היטב את הסיבות לחשש זה.

ראש השב"כ, רונן בר (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
ראש השב"כ רונן בר (ארכיון) | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

מהתצהיר עולה שהיו בקשות של ראש הממשלה לפעול בניגוד לסמכויות השירות. אלה, נענו בסירוב. אבל לא רק עצם הבקשות היא הבעיה, אלא הדרך, או הנסיבות שלהן: "במקרים לא מעטים ביקש ראש הממשלה לדון בנושאים הקשורים בנושאים אלה בסיומן של פגישות העבודה, ולאחר שביקש את המזכיר הצבאי ואת הקלדנית, המפעילה את מכשיר ההקלטה, לצאת מהחדר במטרה ברורה כי חילופי הדברים בעניין זה לא יתועדו". אגב, לא ברור מדוע שלא יתועדו השיחות, אם הבקשות הן חוקיות לגיטימיות.

מתברר גם שראש הממשלה ציפה שהשב"כ יפעיל את יכולות הארגון בקשר לתופעות גלויות ופומביות של מחאה ציבורית נגד הממשלה ומדיניותה. אולי כדאי להזכיר מושכלות יסוד: הזכות למחות ולהפגין היא זכות יסוד. המחאה נגד מדיניות הממשלה היא לגיטימית ולא ניתן להפעיל סמכויות שב"כ נגד פעילי מחאה אם אין "חתרנות", קרי, בלי שיש בפעילותם היבט חשאי או איום באלימות.

תפיסה משובשת זו, לפיה מותר לעשות שימוש בשירות חשאי כדי "לדכא" הפגנות, להלך אימים על ראשי המחאה או ליצור "אפקט מצנן", היא סממן מובהק של מדינות אוטוקרטיות.

גם הפגיעה בביטחון המדינה נורמלה

עוד כותב בר כי נעשה ניסיון לעשות שימוש בשב"כ כדי לשבש לכאורה את משפטו הפלילי של ראש הממשלה עצמו. וכך הוא כותב: "ראש הממשלה לחץ עלי, באופן חריג וחוזר ונשנה, כדי שאתן הנחייה כי עליו להתנהל בדרך שאינה מאפשרת מדפסיות, פומביות וחשיפה למתקפת טילים, באופן שבפועל אינו מאפשר את ניהול המשפט". בנוסף, נעשה ניסיון לכפות עלי נוסח של חוות דעת מקצועית לכאורה שנוסחה על ידי ראש הממשלה או מי מעמו, והועברה אליי תוך שנדרשתי להציגה כנייר עמדה מטעם ראש השב"כ".

באשר לחקירות הרגישות המתקיימות כרגע סביב לשכת ראש הממשלה כותב בר כי הן מעוררות "חשדות כבדים ביותר ביחס לפגיעה חמורה בביטחון המדינה".

נדמה שהמושג "פגיעה בביטחון המדינה" והמשמעויות הנובעות ממנו, עבר סוג של "נרמול" בציבוריות הישראלית. כפי שתופעות כמו ריסוק הממלכתיות, דה-לגיטימציה שיטתית למוסדות שלטון אחדים וריסוק אחרים, החלפת המקצועיות בג'ובים פוליטיים ועוד תופעות שלא ייעשו – נורמלו אף הן. מעניין אם מישהו זוכר את נוסח מכתב האזהרה ששלחה ועדת הצוללות לראש הממשלה? גם שם כתוב שנתניהו "..סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל".

קשה להפריז בחומרתה של האמירה לפיה: "הובהר לי.. כי ככל שיתקיים משבר חוקתי עלי לציית לראש הממשלה ולא לבג"ץ". קרי, לא שלטון החוק כפי שבא לידי ביטוי בפרשנות בג"ץ לחוק, אלא שלטון שדורש מהשירות החשאי שלא לציית לחוק. כך בדיוק פועל שלטון אוטוקרטי. אם שירותי הביטחון נדרשים לנאמנות אישית במקום נאמנות למדינה ואם ראש הממשלה מבקש לנתק את השב"כ מעקרון שלטון החוק – זו סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה ולמה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית.

>>> פרופ' סוזי נבות היא מומחית למשפט חוקתי וסגנית נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה