בבוקר יום חמישי האחרון התעוררנו למדינה פחות טובה, כשהחוק לשינוי שיטת בחירת השופטים עבר בכנסת. אולי שמעתם ביחס אליו את המילה "הסכמה". לא כך נראית הסכמה. למרות הניסיון של שר המשפטים, כפי שנאמר על ידו, לייצר הסכמה רחבה סביב החוק, המוצר הסופי שהוא הניח על השולחן, אינו תוצר של הסכמה. אולי תשמעו גם את המילה "הכרעה". למרות סימנים מדאיגים בחוק ובתהליך שהוביל אליו, זו לא הכרעה גורלית. הממשלה לא תכריע את בית המשפט גם אם ייכנס החוק לתוקפו בכנסת הבאה.
מה שבאמת התרחש כאן היא התערערות של אבן יסוד בחומת הממלכתיות. הגישה העומדת ביסוד השינוי שעבר בכנסת מציעה מבנה ועדה שהופך את המערכת לפוליטית יותר, למשחק קצוות, שבו שייכות מחנאית מקבלת משקל מכריע. החוק שעבר הבוקר לא יביא את התיקון המיוחל - הוא עלול להעמיק את הקיטוב.
ולכן זהו רגע משמעותי בדברי ימיה של הממלכתיות הישראלית. לא בגלל החוק לבדו - אלא בגלל הרוח שמאחוריו ובגלל הדרך שבה נתקבל. גישה המטשטשת את ההבחנה בין מקצועי לפוליטי, בין ממלכתי למחנאי. גישה המעמידה את הנאמנות לשבט מעל הנאמנות לחוק, תהליך שבו, משלא הושגה הסכמה מקצועית רחבה, הועבר החוק על אפם וחמתם של חלקים משמעותיים בציבור.
מערכת המשפט הישראלית נוסדה כמערכת מקצועית. שופטים מונו על סמך מומחיות, לא השתייכות. כשהם פוסקים - בירושה בין אחים מסוכסכים, במעצר של מפגין, בצו איסור פרסום - הם מחויבים לגלימת הניטרליות. לא מושלמים, לא חפים מטעויות - אבל תמיד הייתה שם שאיפה לממלכתיות, או לפחות קיווינו שקיימת כזאת.
בבוקר אותו יום חמישי סימנה הכנסת כיוון לעידן חדש: עידן בו הפוליטי גובר על המקצועי. עידן שבו שופט עלול להיבחר כי הוא "משלנו", ולהיפסל אם לא. עידן שבו נצפה במוסדות המדינה מושפעים בזה אחר זה: השב"כ, המשטרה, צה"ל, נציבות שירות המדינה.
המהלך הזה לא התחיל השבוע - אבל החוק הזה נתן לו ביטוי פורמלי המסמן שינוי תפיסתי. שינוי כיוון, שבו הערכים המכוננים של השירות הציבורי - מקצועיות, אמון והוגנות - נדחקים מפני שיקולים פוליטיים מחנאיים. מערכת המשפט אינה חסינה מביקורת. היא גוף אנושי, והיא טעתה לאורך הדרך, אפילו יותר מדי פעמים לדעתי. אך במקום לתקן ולחזק, ולהשתמש בחוק המוצע כהזדמנות להתחיל את התיקון הנדרש, התוצר שעבר בכנסת רק יחריף את הבעיה.
כארגונים רבים בחברה האזרחית, גם אנחנו בתכלית היינו חלק מהמאמצים לשפר את המתווה שהונח בידי שר המשפטים והאבות השכולים. היינו שם בדיונים בוועדת חוק חוקה ומשפט, בחדרי חדרים, בשיחות ארוכות לתוך הלילה, ובניסיונות ליצירת דיאלוג ומציאת מרחבי הסכמה. לא מתוך נאיביות, אלא מתוך ניסיון לקיים שיח מקצועי שישנה לטובה את שיטת בחירת השופטים בישראל, ומתוך הבנה עמוקה שדמוקרטיה חיונית זקוקה למוסדות עצמאיים ולמדיניות טובה.
עשינו זאת, כי האמנו, ואנחנו עדיין מאמינים שממלכתיות אינה סיסמה - היא תנאי הכרחי לתפקוד של מוסדות ציבוריים במדינה דמוקרטית. ולכן, גם כשעבר חוק שמעמיק את הקיטוב ואינו משפר את מצבה של המדינה, דווקא עכשיו, יש להיאחז בעיקרון הממלכתיות. להגן עליו, לא כעניין של נוסטלגיה - אלא כאינטרס לאומי ראשון במעלה.
לצערי, ביום חמישי נבחרי הציבור שלנו לא הצליחו ליישם את העיקרון הזה. לעיתים נראה שהם זנחו אותו. אבל לנו, אזרחי מדינת ישראל ואנשי החברה האזרחית, אין פריווילגיה כזאת. המערכות בישראל זקוקות לשיפור מקצועי, לחידוש אמון, לגבולות ברורים בין פוליטי למקצועי ובעיקר לתקווה.
תקווה מהסוג שיזהר שי ודדי שמחי הביאו עימם, תקווה מהסוג שאנחנו יכולים לייצר גם כעת - לא בלוותר על הממלכתיות, אלא בלאמץ אותה ולהמשיך לדרוש אותה מהמנהיגים שלנו, בכל דרך אפשרית, מי ברשתות החברתיות, מי בהפגנה ברחוב, ומי בעבודה מול מקבלי ההחלטות. לנו האזרחים, אין זכות לוותר, לא על האחריות למדינה ממלכתית, ולא על התקווה לשיקום.
>>> יניב כהן עומד בראש מכון "תכלית - המכון למדיניות ישראלית"
תגובות