פרשת קטארגייט היא תעלומה שעוד תוליד הרבה גילויים, אולם היא מעלה שאלות לגבי יחסי מצרים-קטאר והקשר של ישראל לכך.
אם יש ממש בחשדות נגד שני יועצים בלשכת ראש הממשלה, המואשמים במסע לשיפור דימויה של קטאר ומנגד לגימוד חלקה של מצרים, הרי שמסע תקשורתי כזה עולה בקנה אחד עם הדימוי הישראלי המקובל של קטאר כמדינה יריבה של מצרים. כידוע, קטאר תמכה במשטר האחים המוסלמים של מוחמד מורסי בתקופת האביב הערבי, וכן עמדה מאחורי שידורי התעמולה נגד מובארק וא-סיסי בערוץ אל-ג'זירה. מצרים גם הייתה חלק מהמרובע הערבי – שכלל את סעודיה, האמירויות ובחריין – שניתק את היחסים הדיפלומטיים עם קטאר והחרים אותה מבחינה כלכלית בין השנים 2021-2017.
ואולם – וזה אולם חשוב מאוד שנוטים בתקשורת הישראלית להתעלם ממנו – בין מצרים וקטאר חלה התקרבות מדינית וכלכלית של ממש מאז חידשה מצרים את יחסיה עם קטאר בינואר 2021.
בתהליך הפיוס הזה יש למנות כמה עובדות חשובות: א-סיסי ושר החוץ של קטאר נפגשו בקהיר במאי 2021; במרץ 2022 הגיע שר החוץ הקטארי לביקור נוסף שבו התחייבה קטאר להשקיע סכום של חמישה מיליארד דולר במצרים; כעבור שלושה חודשים הגיע אמיר קטאר, שיח' תמים בן-חמד אאל ת'אני, למצרים – ביקור ראשון מאז 2015. מנגד, א-סיסי נכח בטקס הפתיחה של המונדיאל בקטאר בנובמבר 2022. בד בבד, שרי האוצר של שתי המדינות חתמו על מזכר הבנות להעמקת שיתוף הפעולה הכלכלי. כדי להגביר את הסחר הדדי הוקמה מחדש מועצת עסקים מצרית-קטארית, ואכן חל גידול ניכר בשנים הבאות. כמו כן, חברת אנרגיה קטארית קנתה 40% מחלקה של חברת אקסון האמריקנית, שקיבלה זיכיון לחפש גז בשטח ימי מצרי בים התיכון.
קטאר ניצלה אפוא את הקשיים הכלכליים של מצרים בעקבות המלחמה באוקראינה, ובכלל, כדי לרכוש מעמד במצרים ולגרום למידה מסוימת של תלות מצרית במשאביה הכלכליים.
שתי מתווכות - עם אינטרסים שונים
ההתקרבות המצרית-קטארית הביאה גם לתיאום מסוים ביניהן בעת מבצעי צה"ל "שומר החומות" (מאי 2021) ו"עלות השחר" (אוגוסט 2022), וזאת בניגוד ליריבות ביניהן במהלך מבצע "צוק איתן" (קיץ 2014).
על רקע זה, פרצה המלחמה בעזה והעמידה לכאורה את שתי המדינות בתחרות על השפעה בעזה בכלל וסביב סוגיית התיווך מול החטופים הישראלים בפרט, כאשר הלקוח העיקרי הוא לא ישראל ולא החטופים - אלא ארצות הברית.
למצרים ולקטאר יש אינטרסים שונים בעזה – חלקם סותרים וחלקם משלימים. קרבתה הגיאוגרפית של מצרים לעזה, כמו גם שליטתה במעבר רפיח, לצד חששות מנהירת פלסטינים לסיני, הופכות אותה לשחקן הערבי המוטרד ביותר מכל מה שקורה בעזה. אי לכך, למצרים יש אינטרס להביא לסיומה של המלחמה, למנוע יציאת פלסטינים ולהביא להחזרתה של הרשות הפלסטינית. התיווך המצרי במהלך המלחמה נועד להשיג מטרה זו, תוך כדי קריצה לדעת הקהל הרוצה לראות את מימוש המחויבות המצרית לפתרון הבעיה הפלסטינית וכן חיזוק ההשפעה של מצרים במרחב הערבי – שתהווה גם ביטוי לנכסיות שלה כבעלת ברית אמריקנית.
מנגד, קטאר, הרחוקה מבחינה גיאוגרפית ואינה מאוימת בשום צורה, מעוניינת לשמר את ההשפעה שרכשה בעזה מאז סיומה של מערכת "צוק איתן" ב-2014. השפעה זו תושג רק אם חמאס יישאר בשלטון ואם קטאר תמלא תפקיד מרכזי בשיקומה של עזה. מצרים וקטאר למדו אפוא כי שיתוף פעולה ותחרות אינן בהכרח מושגים סותרים, וכי מילות המפתח הן תמרון וגמישות.
המניפולציה שחותרת תחת יחסינו עם מצרים
אל תוך מערכת היחסים המורכבת הזו השתחלה ישראל, וזאת לנוכח העובדה שגם מצרים וגם קטאר ממלאות תפקיד מרכזי במשא ומתן לשחרור החטופים וסיום המלחמה. בעוד קשריה של ישראל עם מצרים ידועים, קשריה של ישראל עם קטאר חסויים תחת מעטה כבד של חשאיות. תמיכתה של קטאר באחים המוסלמים ובארגוני ג'יהאד אחרים, כמו גם שידורי התעמולה של אל-ג'זירה, לא מנעו קיומם של קשרים מתחת לרדאר בין שתי המדינות שהחלו עוד בשנות ה-90, ונמשכו גם לאחר שקטאר סילקה את השגריר הישראלי לאחר פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית בשנת 2000.
העובדה שישראל המשיכה לקיים קשרים גלויים וחשאיים עם קטאר במהלך המלחמה אינה צריכה אפוא להפתיע. גם הדרך המניפולטיבית שבה פועלת מדיניות החוץ הקטארית אינה מפתיעה. למעשה, תמרון וגמישות אפיינו את יחסי ישראל וקטאר תקופה ארוכה, גם אם במבט לאחור מדיניות זו תרמה לאסון 7 באוקטובר.
אבל מה שמפתיע ומדאיג הוא שיש מי בישראל שבחרו לתמוך – אם אכן החשדות יתאמתו – בחיזוק הדימוי של קטאר בסוגיית התיווך, תוך כדי גימוד חלקה של מצרים. לא זו בלבד, אלא שלפתע התעורר גם מה שנראה כמו מסע תקשורתי מתוזמר – בין אם עיתויו מקרי או שהוא מתקשר לסיפור הקטארי - נגד ההתעצמות המצרית המכוונת נגד ישראל.
קשר גלוי ו/או חשאי של ישראל עם קטאר משרת את המטרות של ישראל. אולם, כאשר קשר זה בא, בצורה כזו או אחרת, על חשבונה של מצרים - הוא שגוי. במילים לא מכובסות, זו פשוט מדיניות אווילית. מבחינתה של ישראל, גודלה, חשיבותה וקרבתה של מצרים הופכים אותה לבעלת הברית הערבית החשובה ביותר. גם אם במהלך המלחמה נותרו צינורות הידברות דיפלומטיים וביטחוניים פתוחים בין שתי המדינות, ומשלחות עלו לרגל לקהיר במסגרת המשא ומתן על גורל החטופים, ככל הידוע לא התקיימו שיחות או מגעים בדרג העליון. יתרה מזו, כמה שרי ממשלה השמיעו כמה הצהרות פוליטיות קיצוניות מיותרות שקיבלו תהודה מזיקה בתקשורת המצרית.
ב-26 במרץ צוין יום השנה ה-46 לשלום בין ישראל ומצרים. אפקט ההתרגלות גורם לכך שלעיתים מתייחסים לשלום הזה כאל דבר מובן מאליו. למדיניות החוץ של ישראל במזרח התיכון צריכה להיות סדר עדיפויות, ובראשה שימור וחיזוק השלום עם מצרים.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר "הקואליציה לביטחון אזורי"
תגובות