למרות שמדובר בחוק שנושא את אותו שם, ששר המשפטים הוא אותו שר ושהקואליציה כמעט זהה – השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, שאושר השבוע בכנסת, רחוק מאוד לטובה – בתוכן ובמהות – מהרפורמה שהציג יריב לוין בחודש ינואר 2023.
- השיג את מטרתו: מהלך ההטעיה של יריב לוין עבד | דפנה ליאל, פרשנות
- שינוי הוועדה לבחירת שופטים - בכייה לדורות | פרופ' יניב רוזנאי, דעה
הרפורמה ההיא, ששיגרה את ישראל למלחמת אזרחים בעצימות נמוכה, הייתה מהלך לא אפוי, לא מאוזן ולא הוגן, שניסה לתקן עוול באמצעות יצירת עוול חדש. הנוסח שהונח אז על שולחן הכנסת ביקש להעניק לקואליציה את הסמכות למנות שופטים בכל הערכאות – ללא כל התחשבות באופוזיציה. המשמעות של חוק כזה היא ששלטון ממושך של צד אחד עלול להדיר את הצד השני ממערכת שנועדה לדון בחוק ובצדק – בנפרד מהפוליטיקה – קרי, מערכת המשפט.
הציבור הלאומי, שהודר לאורך השנים ממערכת המשפט, מכיר היטב את התחושה הזו. הוא חש מרירות כלפי מערכת שטוענת לייצג את הצדק האובייקטיבי, אך נתפסת כפועלת באופן חד-צדדי, שקוף ולעומתי – מתוך תפיסת עולם הפוכה מזו של נבחריו.
סביר להניח שהכאב והעלבון שנוצרו בשל ההטיה הנתפסת של מערכת המשפט כלפי השמאל הם שתרמו לאי האיזון של הרפורמה המקורית – שניסתה לנשל את הצד השני במקום לתקן את העיוות.
ההסכמה על ביהמ"ש העליון תתרחב
חוסר האמון, הזעם והמחאה שהולידה אותה רפורמה הובילו לכך שההצעה שאושרה השבוע בכנסת יומרנית פחות וצודקת יותר. במקום להפקיד את הכוח בידי נציגי הקואליציה בלבד, היא מפקידה את הסמכות בידי נבחרי הציבור מהקואליציה ומהאופוזיציה גם יחד – שיחזיקו בזכות וטו, וייאלצו להגיע להסכמות משותפות לגבי זהות שופטי העליון.
היתרונות של מינוי שופטים בהסכמה בין קואליציה לאופוזיציה כפולים: ראשית, מובטח כי שופטי העליון שייבחרו מעתה ואילך יזכו להסכמה רחבה של נציגי ציבור משני צדי המפה הפוליטית – מציאות שתחזק את האמון הציבורי במערכת המשפט, שנדרש לה לצורך קבלת הכרעות כבדות משקל.
שנית, הפקדת סמכות המינוי בידי נבחרי הציבור תתרום כבר בטווח הקצר לפסיקה מאוזנת יותר בערכאות הנמוכות. שופטי המחוזי והשלום, השואפים לקידום לעליון, לא ינסו עוד להתאים את פסיקותיהם לתפיסתו הספציפית של נשיא העליון המכהן – אלא יחתרו לפסיקה מתונה, המביאה בחשבון את עמדות הציבור ונבחריו, האחראים יחד על קידומם.
המתווה לא מבטל את השופטים לגמרי
כיוון שהמתווה החדש אינו מדיר את האופוזיציה, הביקורת המרכזית שנותרה כלפיו היא החשש מפוליטיזציה של מערכת המשפט – דבר שעלול, לכאורה, לסכן את הדמוקרטיה. אלא שבהנחה שישראל איננה הדמוקרטיה היחידה בעולם, טענה זו מאבדת ממשקלה. בעוד שבחלק מהדמוקרטיות המערביות יש לשופטים תפקיד מייעץ או חלקי בתהליך המינוי, ברובן המכריע לא ניתנת לשופטי העליון השפעה ישירה – ובוודאי שלא זכות וטו. בארצות הברית, גרמניה וקנדה – דמוקרטיות מבוססות לכל דבר – לשופטים כלל אין ייצוג בגופים הממנים את שופטי העליון. ישראל, בגרסה שאושרה השבוע, התקרבה למודל הזה מבלי לוותר לגמרי על מעורבות השופטים.
למעשה, השינוי בהרכב הוועדה אינו מהווה צעד קיצוני או מסוכן ביחס לנהוג במדינות מערביות תקינות, אלא מהלך מאזן, שמקרב את ישראל למודל שקול, אחראי ודמוקרטי יותר.
עדיין חוששים מפוליטיזציה? חשוב לדעת שגם לאחר השינוי, ייוותר בידי שופטי העליון וטו על מינויי שופטים בערכאות הנמוכות – שהן מקור הגיוס העיקרי לעליון. כך תובטח לא רק המתינות, אלא גם הרמה המקצועית של הדור הבא של שופטי העליון.
הציבור הישראלי משני צדי המתרס צריך לשמוח על אישורה של רפורמה מאוזנת ואחראית. התוואי שהוצע לשינוי שיטת מינוי השופטים הוא תוואי של אחדות – שיבטיח כי הזעם וחוסר האונים שהובילו את הימין לרפורמה לא מאוזנת, ואת חלקים בשמאל למאבק לא מידתי – יתועלו כעת לישיבה סביב שולחן משותף, שבו יעצבו נציגי הציבור, יחד, את פניו של היכל הצדק.
העברת "המאבק" מהרחובות הזועמים לשולחנות עגולים עוד עשויה להתגלות כדבר הטוב ביותר שקרה למערכת המשפט: הפיכתה ממוקד פוליטי למוסד שקט, עם אספירציות צנועות יותר – לא עוד צד לעומתי במחלוקות הפוליטיות, אלא פשוט: מגן שלטון החוק.
>>> רותם מ. סלע הוא מו"ל הוצאת "סלע מאיר" ו"מחרתיים", מגיש הפודקאסט "הטווח הקצר"
תגובות